השופט ח' מלצר:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב' השופט נ' ישעיה) מתאריך 5.12.2005, בגדרו נדחתה תביעתו של המערער לפיצויים בגין נזק שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה מטיפול שקיבל מהמשיבים בהיותו תינוק בן שבועות ספורים.
נתוני רקע ותיאור ההליכים בבית המשפט המחוזי
2. המערער, יליד 1976, החל לסבול כששה שבועות לאחר לידתו מקשיי נשימה ומחרחורים. לאחר שטיפול במסגרת קופת החולים לא סייע בפתרון הבעיה, פנתה אמו של המערער, בתאריך 13.1.1977, לבית החולים קפלן ברחובות. רופא תורן שבדק את המערער החליט על אשפוזו לאחר שאבחן אצלו הצטננות ונזלת קשה. אף שבין הצדדים קיימים חילוקי דעות מסוימים באשר לפרטי הטיפול הרפואי ומצבו של המערער במהלך האשפוז, אין חולק לגבי מספר נתונים בסיסיים: בשלב מוקדם של האשפוז הוכנס המערער לאוהל חמצן, ובמועד מאוחר יותר החל לקבל חמצן באמצעות מסיכה. ביממה השלישית לאשפוזו התדרדר מצב הנשימה שלו. רופאיו העריכו כי הוא סובל מאי-ספיקת לב ונתנו לו בהתאם תרופות שונות. במהלך הלילה, לאחר שנערכו מספר בדיקות של ערכי הגזים בדמו, החליטו רופאיו להחדיר לקנה הנשימה שלו טובוס (צינור המזרים חמצן ישירות לריאות), וזאת למשך מספר שעות – עד שזה הוצא (להלן: ההצנרה). בחלוף 12 ימים שוחרר המערער מן האשפוז "במצב כללי טוב", לפי האמור בסיכום מחלתו (להלן: האשפוז).
3. המערער, באמצעות הוריו, הגיש בשנת 2001, כ-25 שנים לאחר האשפוז, תביעה כספית נגד המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בסכום של כששה מיליון ש"ח. הוא טען כי להערכת רופאיו הוא סובל מ"פיגור שכלי וסרבול מוטורי", וכי הגורם למצב זה הוא "ליקוי באספקת החמצן למוח", שאירע במהלך האשפוז.
4. המערער הסתמך בטענותיו על חוות דעתם המקצועית של פרופ' זוהר ברזילי ופרופ' עמוס קורצ'ין וכן על עדות הוריו באשר לקורות האשפוז.
5. חוות דעתו של פרופ' ברזילי, מומחה לרפואת ילדים, התמקדה באירועים במהלך האשפוז דנן, ובה נטען, בתמצית, כי במהלך אשפוזו סבל המערער ממצב חריף של כשל נשימתי וחוסר חמצן (היפוקסיה), אשר חייב את ביצוע ההצנרה במועד מוקדם הרבה יותר מזה שנעשה. פרופ' ברזילי הסיק כי במהלך האשפוז אובחן אצל המערער בטעות מצב של אי-ספיקת לב, ובהתאם לכך טופל, לרבות בתרופות מזיקות, תוך עיכוב בביצוע ההצנרה והיווצרות היפוקסיה חריפה. ההיפוקסיה הנטענת גרמה בתורה, לשיטת פרופ' ברזילי, לנזק למערער, כולל: "נזק למערכת העצבים, פרכוסים ופיגור שכלי". בחוות דעתו קובע פרופ' ברזילי כי שאלות רבות באשר להליך ההצנרה והולמות הטיפול נותרות ללא מענה בשל תיעוד לקוי של האירועים במסמכי בית החולים.
6. פרופ' קורצ'ין, נוירולוג מומחה, ביקש לבסס בחוות דעתו קשר סיבתי בין מאורעות האשפוז לבין מצבו של המערער. פרופ' קורצ'ין יצא מנקודת הנחה כי המערער חווה "ארוע ממושך של אי ספיקה נשימתית קשה אשר לוותה בחמצת", וקבע כי ארוע זה "יכול בהחלט" לגרום למצבו של המערער.
7. הורי המערער, ובעיקר האם, תיארו, בתמצית, תמונה קשה של התעלמות מוחלטת של הצוות הרפואי ממצבו של המערער: לטענת האם, עצם האשפוז נעשה רק משום שהצוות סבר כי היא "היסטרית" ו"רק כדי להרגיע אותי"; המערער לא הושם באוהל החמצן אלא בחלוף שעות ארוכות, בעקבות תחינותיה ולאחר שלא קיבל טיפול כלשהו; כאשר האם הודיעה לרופאים כי המערער "גוסס", ביקשו אלו בתגובה לשחרר את המערער; רק לאחר שהמערער "איבד את ההכרה והכחיל" החלו הרופאים בהנשמתו ובעת שחרורו נמסר לה כי ייתכן שלמערער תיגרם פגיעה מוחית עקב אירועי אשפוזו. לטענתה, כבר בחודשים שלאחר השחרור הבחינו ההורים כי המערער "איננו מתפתח וסובל ממוטוריקה לקויה", הוא התקשה לאכול אוכל מוצק, לא דיבר ולא שלט בצרכיו עד לגיל 5 או 6. יצוין כבר כאן כי תיאורי ההורים אודות מאורעות האשפוז עומדים, בעיקרם, בסתירה לאמור בגיליונות האשפוז הרפואי של המערער, והרופאים, שטיפלו במערער והעידו מטעם ההגנה, שללו אותם מכל וכל.
8. בתביעתו, ובחלק עיקרי מסיכומיו, התמקד המערער בטענה כי נטל השכנוע במקרה דנן צריך לעבור לכתפי המשיבים, מכמה טעמים חלופיים: נזק ראייתי, שנגרם עקב מספר ליקויים נטענים ברישומים הרפואיים; התקיימות הכלל של "הדבר מעיד על עצמו", והגברת סיכון נטענת. כן גרס המערער כי יש להחיל על המקרה את דוקטרינת "הסיבתיות העמומה" בסוגיית הקשר הסיבתי.
9. המשיבים טענו מנגד, בתמצית, כי המערער טופל במהלך אשפוזו בדרך מיטבית, ולא הגיע במהלך האשפוז למצב של היפוקסיה חריפה, כטענת המערער, כך שלא יכול היה להיגרם לו נזק מוחי כלשהו כתוצאה מחוסר בחמצן, ובכל מקרה – אין קשר סיבתי בין אירועי האשפוז לבין מצבו הרפואי הנוכחי של המערער.
10. לתמיכה בטענותיהם נסמכו המשיבים על עדותם של פרופ' יגאל ברק, רופא בכיר במחלקת הילדים במשיבה 1, ושל פרופ' צבי צדיק, ששימש כמתמחה ברפואת ילדים במשיבה 1, אשר היו חלק מן הצוות הרפואי, שטיפל במערער. השניים, שנסמכו בעיקר על הרשומות הרפואיות מהאשפוז, טענו, בתמצית, כי המערער הוכנס לאוהל חמצן מיד עם אשפוזו, וביומיים הראשונים לאחר אשפוזו סבל מקוצר נשימה, והיה במצב כללי "בינוני", שלא הצריך את הנשמתו בדרך של הצנרה. ביממה השלישית חלה החמרה קלה במצבו, נשימותיו הואצו, והרופאים המטפלים חשדו כי המערער סובל מאי-ספיקת לב, מצב היכול לגרום לקשיי נשימה. הם נתנו לו טיפול תרופתי (שאין בו כדי לגרום, לטענתם, להיפוקסיה, אף אם למעשה החולה איננו סובל מאי-ספיקת לב), והגבירו את כמות החמצן, שקיבל באמצעות מסיכה. כאשר לעת ערב הצביעו ערכי בדיקות הגזים בדמו של המערער על מצב "גבולי" של כשלון נשימתי, נקרא פרופ' ברק להתייעצות, והלה החליט להגביר את מתן החמצן למערער, לחזור על בדיקות הגזים בדם, וככל שתוצאותיהן יצביעו על הרעה במצב – לבצע הצנרה. השניים דחו את סברת המערער, שלפיה עצם ביצוע ההצנרה מלמד על כך שהמערער הגיע למצב של היפוקסיה חריפה: לטענתם, בדיקות הגזים הנוספות העידו דווקא על שיפור קל במצב המערער, אך הוחלט לבצע בכל זאת את ההצנרה נוכח חשש כי היוותרות המערער במצב נמשך של נשימה מואצת ודופק מהיר תביא לעייפות שרירים, שאז הוא עלול שלא להיות מסוגל עוד לשמור על רמת גזים בטוחה דיה בדמו. השניים הוסיפו כי בניגוד לטענת המערער, הלה לא היה בשלב כלשהו במצב של כיחלון, המסמן חוסר חמור בחמצן.
11. המשיבים נסמכו אף על חוות דעת מומחים מטעמם, של פרופ' שאול סופר, מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים סורוקה, ושל ד"ר יעקב קוינט, מנהל מחלקת תינוקות ופגים בבית החולים שיבא-תל השומר, אשר סקרו את תיקו הרפואי של המערער ובין היתר גם את חוות דעתו של פרופ' ברזילי. השניים גרסו כי ההתייחסות הרפואית למערער היתה נכונה והלמה את מצבו, המעקב אחריו והטיפולים שבוצעו בו – היו קפדניים ביותר, אף מעבר למקובל באותה עת, והרישום הרפואי – ראוי. השניים היו חלוקים בדעתם בשאלה האם היה מקום לאבחן את המערער כלוקה באי-ספיקת לב, אך הסכימו כי התרופות שניתנו לו בקשר עם אבחנה זו לא הסבו לו נזק כלשהו, ולא פגעו כלל ועיקר בטיפול בו. פרופ' סופר התמקד במדדים, שהוזכרו בחוות דעתו של פרופ' ברזילי, וטען כי אלו לא רק שאינם יכולים ללמד על כך שהמערער היה בשלב כלשהו במצב של היפוקסיה חריפה (כזו היכולה לגרום לפגיעה מוחית), אלא שהממצאים שוללים פגיעה שכזו, מכיוון שלא נצפתה ירידה ברמת החומציות (pH) אל מתחת לסף קריטי, ולא אותרה חמצת היכולה להתקשר לפגיעה מוחית.
ד"ר קוינט, שאף בחן בדיקות גנטיות רבות שנערכו למערער, הוסיף וקבע בחוות דעתו, כי נוכח תוצאות הבדיקות האמורות, הרי שהמערער סובל כנראה ממחלה תורשתית (Marfanoid Habitus – Fragoso Cantu Syndrome), ומחלה זו – להבדיל מטענה להיפוקסיה באשפוז – יכולה להסביר מדוע המערער התפתח באופן סביר עד גיל שנה או שנתיים, ולאחר מכן החל לסבול מפיגור פסיכומוטורי, כמו גם מפרכוסים.
12. בנוסף לאמור, נסמכו המשיבים על חוות דעתו של הנוירולוג פרופ' אבינועם רכס, אשר שלל קיום קשר סיבתי בין ההיפוקסיה החריפה הנטענת, לבין מצבו של המערער. פרופ' רכס קבע כי אין זה סביר שהפיגור השכלי, או הפגיעה המוחית נגרמו כתוצאה מאירוע של חוסר חמצן, ותרומת אירוע כזה למצבו של המערער (אם כלל אירע) היא "שולית לחלוטין". לשיטתו, סביר יותר כי המחלה התורשתית ממנה סובל המערער, לפי האמור בתיקו הגנטי – היא שגרמה לו לפיגור השכלי. זאת ועוד – בבדיקת MRI שנערכה למערער על ידי פרופ' רכס נמצא כי הנזק למוחו של המערער ממוקד באזור אחד במוח. לפי פרופ' רכס, נזק הנובע מחוסר חמצן אמור להותיר חותמו על קליפת המוח כולה, ולא כפי שנמצא אצל המערער.
13. באשר לטענת המערער בענין העברת נטל השכנוע טענו המשיבים כאמור, כי הרישום הרפואי שנעשה במקרה זה היה ראוי ובכל מקרה אין נפקות לטענה זו, כאשר ממילא הוכח, לשיטתם, כי לא התרשלו בטיפול ולא הוכח כל קשר סיבתי כנדרש.